פתאום לבד

וואוו אין כמו החופש! אני חופשיה לעשות מה שבא יאייי, אבל רגע, מה בא לי? אז קצת יצאתי עם חברים, הלכתי לים, הלכתי לגלריות ומוזאונים ונהנתי מאד אבל היתה שם איזו תחושה שלא הרפתה ממני, מן חוסר שקט, אי נוחות. התגעגתי לשגרה, אליו, לשבתות המשעממות איתו ועם הילדים. למרות שלא היה טוב איתו, לפחות זה משהו הכרתי. החוסר הוודאות, הצורך להמציא את עצמי ואת הבילויים והעיסוקים שלי הסבו לי תענוג ופחד בו זמנית. פתאום הרבה שעות לבד, ולמרות שאני רגילה להיות לבד, משהו בלבד פתאום ניהיה לי בודד ועצוב. תקופה לא קלה.

פוסט ראשון

השגרה נתנה לי ביטחון ויציבות, השעמום היה חבר טוב, הפחד מפני הלא נודע היה לי למשענת. והמוכר היה לי כל כך מנחם.
אין כאן סיפור יוצא דופן, בסה"כ גבר שעוזב אישה, מפרק משפחה אחרי 14 שנה והולך להרפתקאות חדשות. ואני? אין יותר אני כמו שהכרתי, כמו שרציתי, כמו שהיה לי נוח. אומרים שהשברים הכי גדולים נותנים לנו את ההזדמנויות הכי גדולות- אני לוקחת את האמירה הזאת בשתי ידים, כי האופציה להישאר בעבר עם הכאב הגדול לא באה בחשבון. אני בוחרת להמשיך הלאה.
אבל מה עושים עכשיו? איך ממשיכים ולאן?
אישה בת 45 עם שלושה ילדים, בלי עבודה, בלי חברים, בלי כסף. איך לכל הרוחות בונים חיים חדשים עכשיו?